ההצגה נדלן מאת המחזאי ואיש
התקשורת רוני קובן, בתיאטרון בית צבי
לא היתה רעה בכלל, אפילו היתה קצת מרגשת. היא נגעה בנוסטלגיה ובין השורות ניתן היה להרגיש בחלום הישראלי ושברו. בהתמוטטות מוחלטת של ערכים, בחלום המשפחה המרוסק. בהפיכת תל אביב היפה של פעם לעסק נדלן אחד גדול.
נהנתי במיוחד ממשחקה של השחקנית הצעירה והמבטיחה ששיחקה את ברטי אם המשפחה הגוססת בנעוריה . וגם למרות שפגע אולי קצת בעקרון הדרמטי המקודש של אריסטו של אחדות העלילה דווקא אהבתי גם את האינטרפליי בסגנון איטרמצו ,המשולב עם תמונות מחיי הזוג הצעיר והמאוהב שעלה מברלין בליווי המוזיקה הבלתי נשכחת של אותם זמנים בסגנון הקברט.
המחזה העלה כמה וכמה סוגיות חברתיות וכלכליות ולדעתי הוא שם בפנינו כעין מראה גם אם קצת עקומה ששל המשפחות שלנו.
כמו שכתב פעם טולסטוי כל המשפחות המאושרות נראות דומות וכל המשפחות האומללות, אומללות כל אחת בדרכה שלה.
אז יש לנו כאן עוד משפחה אומללה ומפוררת שהתחילה עם חלומות יפים של זוג צעיר ונגמרה באנשים מפוררים ואומללים שרק תאוות הבצע הנדלנית עוד מחזיקה אותם.
אני נהניתי מההצגה ואפילו העלאתי מעט דמעות בעיני שנזכרתי בסיפורה של המשפחה ה"אומללה" שלי ואני חושב שכל מי שיצפה בהצגה יכול ומומלץ לו לחשוב על משפחתו שלו. וגם על המדינה בככללותה כי כמו שאמרתי קודם ההצגה היא תמונת ראי של כל מה שחלמנו להיות ומה שהפכנו להיות.
ואנקדוטה נוספת מפרשת השבוע פרשת המרגלים אפשר גם כאן לראות את החלום ושברו כיצד ההבטחה על ארץ זבת חלב ודבש הפכה למציאות של ארץ אוכלת יושביה...הרבה חשבון נפש אישי וציבורי מתבקש.
בתחילת ההצגה התנגן שירה של נעמי שמר חורשת האקליפטוס,
בסוף ההצגה לא התנגן שיר על שברון החלום. היה אולי אפשר לסיים בשיר אנחנו דור מזויין, או כל משהו אחר בסגנון.