אחד הסרטים המעניינים השנה בפסטיבל ירושלים הוא סרטו המפתיע ומעורר ההשראה של הבמאי הקנדי ברנדון קרוננברג "בריכת האינסוף".
ידוע שהמדע הבדיוני מקדים את המדע וכך דברים שתוארו לנו קודם לכן בספרים ובסרטים הופכים כעת למציאות טכנולוגית וקיומית.
במרכזו של הסרט עומדים שני רעיונות מעניינים אחד הוא ההנחה שאולי בעתיד הקרוב יהיה ניתן לשכפל את האדם ליצור כפיל הדומה לו לחלוטין, עם כל מחשבותיו וזכרונותיו.
והרעיון השני הוא שאם האדם ביצע פשע חמור הוא צריך לתת עליו את הדין.
אבל כאן נשאלת השאלה המניעה את העלילה -מה יקרה אם במקום להרוג אותו נשבט אותו, ניצור כפיל בצלמו ובדמותו ונאלץ אותו גם לצפות בהוצאה להורג של כפילו. וזה מזכיר מעט ואף מעצים את מושג הקתרזיס האריסטוטלי שכן כעת שהגיבור הטרגי מוצא להורג במקומו ניתן רק לשער איזה קתרסיס הוא עובר.
הסרט מספר לנו על סופר אמריקאי כושל, הנקלע לחברת אמריקנים עשירים ופרועים הגרים בארץ דמיונית שהיא שהיא שילוב בין מדינה פרימיטיבית וסגורה אבל עם יכולות טכנולוגיות מדהימות, אולי מזכירה מן צפון קוריאה דמיונית שכזאת...
לאט ולאט עם גלילת העלילה אנו מגלים שלמעשה כל החבורה העליזה הזאת היא בעלת סוד אפל.
הסרט משופע באלימות, בסמים ובמין פרוע והוא בטח לא מומלץ לילדים.
הסרט גם הזכיר לי לא מעט את הסרט "ארוחה ערומה" המבוסס על ספרו של וויליאם בורוז, שבויים למרבה הפלא על ידי אביו, דיוויד קרוננברג , כך שהבן בהחלט הולך בעקבות האב הידוע.
וכן הזכיר לי גם הסרט באופן מסוים ואסוציאטיבי את "דוגוויל" של פון טרנר הדני.
מאוד נהנתי ממשחקה של מיה גות' ששיחקה את הגיבורה הרעה מן ליידי מקבת כזאת, פראית, חושנית וסקסית.
מה שבטוח הסרט מכה ומהדהד בך וגם כעת שלושה ימים אחרי הצפייה בו הוא נוכח במחשבה.