נתחיל בשורה האחרונה סרטו החדש של
הבמאי הקוריאני הור ג'ין הו משפחה נורמלית הוא סרט מעולה וחשוב.
זה הסרט הקוריאני המעולה השני שראיתי תוך תקופה קצרה, כך שמסתבר שיש תרבות בקוריאה והקולנוע הקוריאני יכול להפיק לנו סרטים מעולים.
משפט הפתיחה המפורסם של טולסטוי -כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל המשפחות האומללות, כל אחת אומללה בדרכה שלה מתאים כדי לספר לנו על משפחה קוריאנית אחת.
מצד אחד עוסק הסרט במה שקורה היום בחברה הפוסטמודרנית ומצד שני הוא מרפרר לקלאסיקה , כשראיתי את הסרט
לא יכולתי שלא להזכר ביצירה החשובה של דוסטיובסקי החטא ועונשו. כשרסקוליקוב גיבור הספר מתלבט עם להסגיר את עצמו בעקבות המעשה הנוראי שעשה.
הסרט מעלה שאלות מוסריות חשובות ביותר. שאלות בדבר האחריות וההשלכות של המעשים שלו. האם אנשים צעירים בתיכון צריכים לתת דין אמת על מעשיהם הפליליים.
במרכז היצירה הדרמטית המעולה צריך לעמוד קונפליקט.
וכאן יש לנו קונפליקט דרמטי חזק ביותר.
מה קורה כשהורים מגדלים ילדים שהופכים לפושעים, האם הם צריכים להגן עליהן משיני החוק או להסגיר אותם. לרשויות.
הסרט הזכיר לי מקרה מפורסם שקרה אצלנו רצח הנער רועי חורב שהילך לתומו בגן בכפר סבא וחבורת "בני טובים" הרגה אותו סתם.
אם החלום של האמא היהודית הקלאסית הוא בן רופא ובן עורך דין. אז יש לנו כאן בסרט שני אחים כאלה. אח רופא ואח עורך דין, שמגדלים שני ילדים משלהם....
כמו רבים מההורים כאן הם מגדלים ילדים מפונקים ואדישים לחיי אדם עד כדי כך שאין להם בעיה להרוג אדם המצוי בשולי החברה.
ההורים מגלים שהילדים שלהם עשו את המעשה הנורא ומתלבטים מה לעשות. אם להסגיר את הילדים שלהם או לא.
והשאלה המרחפת בחלל האוויר פונה אליכם הצופים, מה אתם הייתם עושים אם הילדים החמודים שלכם, היו עושים מעשה כזה, האם הייתם הולכים לרשויות או הייתן מגנים על הילדים שלכם ומחפים עליהם, מה אתם הייתם עושים?
אז איך באמת הייתם אתם נוהגים במקרה שכזה?